למה אני כותבת בלוג?
27 בפברואר, 2007
כמו שאלת קואן, נזרקת כאן בבלוגלנו השאלה הזאת מולי. ובדיוק כמו בשאלת קואן, התשובות שהשאלה מנביעה ממני משקפת עבורי את מצב התודעה המשתנה שלי.
זה התחיל אצל עידית.
מרג’ אחר כך שאלה אותי ואני מעתיקה כאן את השאלה לנוחות הקוראים, כי זו אחת מ-145 תגובות לפוסט ההוא, וגם כי מאוד נעיממים לי להיזכר, ונחמד לי שזה ישאר לי כאן:
אתונ’קה-
1) אגלה לכם איזה שיר/סרט מתקשר לי אליכם - זה רק נראה שנתפסתי עליה, אבל בעצם זו אשמתכן, שכולכן מזכירות לי אותה. כובע קסמים. של הלאה המוכשרת.
2) אספר עובדה אקראית לגביכם - את לא מפסיקה להפתיע אותי. עד שאני חושבת שהבנתי ת’קטע שלך, פתאום את מספרת איך התגלגלת חשופת שדיים והרבצת לאיזה ילד, ואני נזכרת - לא לקחת אותך אף פעם כמובן מאליו.
3) אספר זיכרון ראשון לגביכם בכפוף למגבלות הסניליות שלי (ולאם יש לי זיכרון כזה לגביכם בכלל, או שאתם רק וירטואליים 
- הפוסט הראשון שלך שקראתי. על הספר שלך. הוא לדעתי עד היום אחד המעולים שכתבת. מבריק. מבריק!!
4) אגלה לכם איזה בעל חיים/פרי מתקשר לי אליכם - יונק גדול ועיוור ממין נקבה, כמובן. אבל אחד שעיוור רק לעובדה שהוא רואה 6/6 ולמרחוק.
5) אשאל משהו שתמיד רציתי לדעת עליכם - למה את כותבת בלוג בעצם?
כתבתי לה שהסיפור של התזה כבר פחות מפחיד ולכן הבלוג קיבל תפנית מבחינת העניין:
מעניין אותי להתחכך ברצון למצוא חן, ברצון לקבל אישור.
להיות אותנטי - זה יחסית קונץ לא גדול, אני חושבת שהקונץ הגדול הוא להיות אותנטי מבלי לאבד את היכולת לתקשר, את הקשב של הקבוצה, של הזולת - כל זה נכון כמובן עבורי.
אני מוצאת שאצל כל האנשים יש תנועה בין שני קצוות, אלו ששמים קצוץ אמיתי על מה שחושבים עליהם, אלא שאצלם אני רואה בדרך כלל קושי בקשרים עם הסביבה. או שישנו הסוג של ה”נחמדים”, עם יכולת נהדרת לתקשר ולבטא רעיונות, אבל אצלם לפעמים הרצון להיות מקובל גורם לאותנטיות שלהם להזדייף, לא רק כלפי אחרים אלא גם בקשר שלהם עם עצמם.
עדיין, המכנה המשותף לדעתי הצנועה הוא שכולנו עד האחרון שבנו נגועים בסיפור הזה של הפחד שאם לא נשתלב בהמון, לא נקבל את האהבה שאנחנו כל כך רעבים לה. זאת אומרת כולנו כאן חוגגים את הפולחן הזה של האישיות שאנחנו ממציאים כדי לשרוד.
הבלוג זאת דרך לגעת בנושאים האלה.
עכשיו, מה שכתבתי למרג’ כבר לא מעניין. כרגע, הרצון הוא שהבלוג ישמש יותר מקום לעיבוד של מחשבות - חשיבה בקול רם, שיש לה אפקט אחר מכיוון שהיא נעשיית מול אחרים.
האמת היא שבאמת יש איזה יופי בניסיון לענות על שאלה כל פעם מחדש ולראות מהו זה שננפיק כתשובה. זה יפה כי זה מאפשר לראות את התנועה שמתרחשת כאן שהיא כמובן התנועה של התודעה והחיים שלנו.
אלו שבדיכאון ואלו שיצאו מהדיכאון ואלו שכבר לא כותבים בתדירות שבה היו כותבים והחדשים שהגיעו, ואיזה דינאמיקות אנושיות חדשות נוצרות, ומה התקשורת עם כל אחד כאן מוציאה ממני.
כאן יותר קל להביט עלזה, לראות אתזה, בחיים אנחנו יותר נסחפים, יותר מזדהים, המערבולת גדולה יותר.
נתי העביר לי את השטרונגול ואני רוצה להעביר אותו הלאה בשני אופנים: להעביר אותו לשלושה, שלא קל להם בימים אלה [מרקורי בנסיגה] ועל כן היחסים שלהם עם הבלוג שלהם עוברים כל מיני. מעניין לי איך מהמקום שמקבל פרופורציות אחרות - נראה להם הבלוג שלהם: מרג’, עידית, כלכלן.
אתם כמובן רשאים לדחוף לי את השטרונגול חזרה למקום שממנו הוצאתי אותו ובהזדמנות זאת אני מתנצלת על שהפכתי אתכם לקבוצה. אתם לא. כל אחד וכאבו.
והאופן השני - היותר בנאלי: למה אני כותב/ת בלוג? - שין, אטמן, אטאלנטה, ו-פראני [זה ימחוק לך את החוב הישן].
ועכשיו אחרי שהשחתתי את זמני ובירברתי כאן על כמה זה נחמד לענות שוב על אותה שאלה, פתאום זה נוחת עלי אחרת לגמרי - איזו תפלות, מונדייה. לא טחנו את זה כבר מכל הכיוונים? מה כבר אפשר לחדש- שלא נאמר? אולי לשם שינוי נתחיל להיות מקוריים ולשאול שאלות חדשות? ואז - האם זה אפשרי בכלל לשאול שאלות חדשות?
מאת אתון עיוורת
בנושאים: כללי
27 בפברואר, 2007 בשעה 6:21
…מאותה סיבה שאני נושמת……
* הכותרת היא התאמה לציטוט מפי א. אסימוב: “ write for the same reason I breathe - because if I didn’t, I would die.”
נכון, כולנו היינו שמחים אם הייתי אסימוב. הוא כתב ספ….
27 בפברואר, 2007 בשעה 7:31
לגבי השאלות החדשות, אני מרגישה כמו תקליט שבור. שלחתי אותך כב ר לקרוא את “פילים עגומים”? שלחתי הרבה אנשים לקרוא את הסיפור הזה, איבדתי מעקב. הוא מתקשר לעניין, מבטיחה
זה גם תמריץ טוב לא להסתפק בלשאול 
האם זה אפשרי לשאול שאלות חדשות לפני שענינו כהלכה על שאלה ישנה? לא בטוח. האם זה אפשרי לשאול שאלות חדשות? מאמינה שכן. פשוט כי כל תשובה תעלה בנו אלפי שאלות אחרות. ככה זה בחיים, וטוב שכך
27 בפברואר, 2007 בשעה 8:59
(איזה כבוד קיבלתי… ובדרך מסוימת גם ניסחת בכך חלק מהתשובה שלי̷
כתבת יפה על כך שהכתיבה מנכיחה את מצב התודעה שלך. זה יכול להיות בהחלט מעניין לנסות ולענות פעם בכמה זמן (חודש? שבוע?) על אותה השאלה. מן גרסאת ווב 2.0 של “שאלת ההוויה”.
וזה הקסם של אותן “שאלות ישנות”, שמאפשרות לנסח מחדש את התשובות. היכולת לשקף מציאות משתנה ולהמשיך לחדש ולגוון בלי הפוגה. להתהוות לתוך ה”אני”. להתבונן.
27 בפברואר, 2007 בשעה 9:11
לא הבנתי - אז מה בדיוק את מבקשת מהשלישיה הפותחת לעשות?
27 בפברואר, 2007 בשעה 9:24
[…] אתון עיוורת, זורקת לחלל הווירטואלי קואן (או שטרונגול, כל אחד יעשה עם המידע הזה מה שהוא רוצה) […]
27 בפברואר, 2007 בשעה 9:34
עידית - האמת היא שהיד רועדת לי כשאני מבקשת ממך, לכתוב איך מרגיש לך עכשיו לחזור אל הבלוג. החוויה של השתיקה, של החזרה, של פתקאות הגעגועים שקיבלת.
כבר כתבת על זה משהו, ככה מובלע בתוך הפוסט האחרון.
אני חושבת שאצל כולנו, זה מין מצב כזה של משיכה ודחייה עם הבלוג. טוב, לא אצל כולנו, אצלי.
מצד אחד יש בזה הנאה ומצד שני יש תחושות כאלה - אצלי לפחות של בזבוז זמן, של מעברים מתחושות של קירבה לתחושות של ניכור. משיכה-דחיה כזה.
כל הג’אז הזה.
איך זה הרגיש הנתק? טוב, שקט? רע? הקלה? - רק אם בא לך, באמת רק אם בא לך.
27 בפברואר, 2007 בשעה 9:36
אטאלנטה - בעניין השאלות. נראה לי תלוי בזווית. במבט של המיקרו - כן, בטוח שאפשר לשאולש אלות חדשות. אפילו בתחוםש אני כותבת בו תזה, אני מקווה אולי, אם ייטיב עימי גורלי לנסות לנסח שאלה חדשה.
במקרו- שום דבר לא חדש. במקרו - לטעמי זה יותר, מה שהיה הוא שיהיה - סטייל קוהלת.
ותודה על ההפנייה של הפילים.
27 בפברואר, 2007 בשעה 9:39
אטמן - אתה כותב יפה. כותב יפה. הכבוד הוא שלי.
אני תוהה אם זה לא המצב התמידי שלנו בעצם - אותן השאלות שאנחנו חוזרים ומתחככים איתן בכל פעם אחרת. קצת אחרת. כל אחד והשאלות שלו, כל אחד וה-שאלה שלו. מין מעגלים כאלה שלפעמים מרגישים שאנחנו מסתובבים בהם, אבל אני למדתי לראות שבמובן מסוים זה סוג של ספירלה. כאילו אותו מעגל אבל מתפתח.
אחרי שאתפנה פה - ‘הולכת’ לקרוא את מה שכתבתם
27 בפברואר, 2007 בשעה 11:51
אתון, במאקרו, אני מבינה מה את אומרת. התחושה היא שלא, ואני מקווה ששתינו טועות עם התחושה הזו. אחרת יהיה משעמם, ושעמום זה נורא.
27 בפברואר, 2007 בשעה 11:56
אטלאנה - לא הייתי מודאגת, המקרו, זה בשביל המוארים.
אנחנו - מחכות לנו שנים רבות של התעסקות בשטויות (מיקרו, לנצח, אלא מה?) רק מלחשוב על זה נהיה לי משעמם.
28 בפברואר, 2007 בשעה 12:47
[…] כשהחל העיסוק השכונתי בשאלה “למה את/ה כותב/ת בלוג?” (כאן, כאן כאן, כאן וגם כאן, ובטח פיספסתי כמה בדרך), תהיתי לעצמי אם זאת גרסת הווב 2.0 של “שאלת ההוויה”. שחשיבותה בעצם העלאתה. שנוכחת מתוך המשמעויות שהיא מגלמת. מתוך הפוטנציאל שבה. כשאתון עיוורת זרקה לעברי את השאלה, הבנתי שעבורי היא כבר מהווה חלק מהתשובה. […]
28 בפברואר, 2007 בשעה 1:58
פילים עגומים הוא הסיפור שמדבר על זיכרון של פילים, יצירות מוזיקליות וחוקי הקניין הרוחני?
מעולה!
ורלוונטי, בהחלט, לנושא של מגבלות היצירה והיצירתיות האנושית… עם זאת, כל עוד מדיומים חדשים נוצרים (כמו בלוג, למשל, שהוא שונה מספר/סרט/כל דבר אחר שהיה פעם) תהיה עוד אומנות חדשה. כך, בכל אופן, אני רוצה להאמין. זו הסיבה שאני כאן מלכתחילה.
ולסיום זה.
28 בפברואר, 2007 בשעה 9:12
הי עומר,
ברוך הבא
איזה יופי של קישור.
כמו שכתבתי לאטאלנטה (אני חייבת להמציא לה ניק לניק. בד”כ אני כותבת אטלנטה וצריכה לתקן ועכשיו התעלתי על עצמי וכתבתי - אלטלאנה..)
גם בעניין האמנות החדשה - ברור שהטכנולוגיה יוצרת שינוי, יוצרת שינוי בתפיסות שלנו והנקודה הכי מרתקת בעיני בקליפ שצרפת זה הקטע של תפיסת הזהות.
עדיין, המוח האנושי, הוא אותו מוח אנושי במובן של המבנים הבסיסיים. המחשבה היא אותה מחשבה לינארית, דואלית, של טוב ורע, אנחנו והם. של יצירת זהות והזדהות איתה.
האם התודעה האנושית מתפתחת עם ההתפתחות הטכנולוגית? משתנה?
יש איזה סיפור כזה על אחד הרבנים הגדולים בארץ, אני כבר לא זוכרת מי שרצו לספר לו שהאדם נחת על הירח, ומי שנחת במעמד מספר, שהרב אמר, שאדם לא מצליח להגיע אל האדם שמולו, אז הנחיתה על הירח לא ממש מרגשת אותו.
אני מדברת מהזווית הזו.
קין והבל - זה סיפור שממשיך להיות רלבנטי מאוד…
28 בפברואר, 2007 בשעה 1:48
אתון - לגבי הניק - נא לבוא בטענות ליוונים
אם אני אחשוב על קיצור סביר (עוצרת לחשוב̷ 
שלא נשמע כמו השם האמיתי שלי, אני אשתף 
לגבי ענייני המאקרו והמיקרו - בהחלט 
אחלה סרטון!
עומר - כן, זה בדיוק הסיפור
28 בפברואר, 2007 בשעה 7:33
היי, חזרתי
מצטערת שהרעדתי לך את היד
לתאר את החוויה זה משהו שיחייב אותי לשבת ולחשוב ולנתח את החוויה וזה לא כל כך מתאים לי כרגע. אם את רוצה אני אספר לך על זה באופן אישי, אבל אין לי תובנות שיצדיקו פוסט שיעניין את הקהל הרחב
28 בפברואר, 2007 בשעה 8:19
מעריכה מאוד את זה שחזרת והתייחסת אל העניין. מעריכה את זה שטרחת להתייחס להצעה שלי.
מבינה אותך לחלוטין.
מבינה ומעריכה אותך.
חשוב לי שתראי שאפילו באינטראקציה הזאת בינינו את כל כך לא השורה האחרונה שכתבת בפוסט שלך. כל כך לא.
28 בפברואר, 2007 בשעה 9:18
1 במרץ, 2007 בשעה 4:54
בלוגים זה התחליף לטלוויזה -לפחות מבחינתי. כשבא לי לנוח קצת מהעולם אני שוקעת בקריאה של בלוגים שאני אוהבת. לפתוח בלוג נראה כהשקעה גדולה מדי של זמן וגם מרגיש לי קצת מעוות, הכתיבה האישית אל המחשב. בסופו של יום את יושבת מול המסך וכותבת לעצמך גם אם מגיבים לך. בשבילי זה יותר מדי דמיוני החיבור הוירטואלי עם אנשים. אני צריכה לראות עיניים שמסתכלות עלי חזרה כשאני מדברת, אדם בשר ודם ולא אותיות על המסך.
מצד שני הבלוגים כשאני קוראת -זה כמו להכיר מקרוב.
1 במרץ, 2007 בשעה 5:20
יחסים וירטואליים הם לא כמו יחסים ביום יום. ככה זה נראה לי. זאת מחלקה בפני עצמה, עם סוג אחר של התנהלות. אני מרגישה שדווקא בבלוגים אני נפגשת עם משהו מאוד מהותי, פחות מכוסה, יותר ישיר כי אנשים יותר חושפים וגם כי המפגש הוא דרך מילים ולא דרך אוסף שלם של נתונים: מראה, לבוש, גיל.
בגלל שזה בוירטואלי יכולה להיווצר קירבה גדולה כי המפגש הוא מידי ומצד שני יש גם מרחק יותר גדול, כי נפגשים רק עם צדדים מסוימים של האישיות. אולי בלוגרית שאני מאוד מחבבת יש לה איזה טיק מעצבן, או שהיא מחטטת כפייתית באף, פרטים כאלה שבויטואלי לא עוברים ולא מפריעים.
וגם בוירטואלי יש איזה מרחב ומרחק ואז זה מאפשר התבוננות נקייה יותר על עצמי ועל אחרים.
מבחינתי אולי זה הדבר הכי קוסם בעניין הזה של התקשורת הוירטואלית, זה מרגיש לי כמו יחסים בתנאי מעבדה.
1 במרץ, 2007 בשעה 7:09
בלוגים ובכלל כל העולם הזה של הצ’אטים והפורמים זה יותר חסכים כאלה של אנשים.
אנשים שיש להם עבודה שהם אוהבים, משפחה וחברים ואין לו חס וחלילה איזה צורך - תהרגי אותי אני לא מצליחה להבין בשביל מה צריך בנוסף לכל זה בלוג
למי יש זמן לזה?
אלא אם כן מישהו נורא אוהב לכתוב ופוחד לפרסם, אז הבלוג זה תחליף מוצלח יותר למגירה
1 במרץ, 2007 בשעה 9:02
לא מסכימה איתך. לי זה מרגיש שזה פשוט עוד משהו נוסף ואחר עוד מימד, חוויה אחרת. וגם פשוט אפשר ליצור דברים ולהנות מהיצירה. בלוג הוא סוג כזה של יצירה.
2 במרץ, 2007 בשעה 12:32
לוסי, את כל כך מזכירה לי את עצמי. גם אני חשבתי ככה בדיוק.
2 במרץ, 2007 בשעה 9:54
לוסי: קשה להבין את העיסוק בבלוגים “מבחוץ” (אלוהים, כמה מהר הפכתי לקלישאה!) וכמו שין, אני מודה שגם אני לא ממש הבנתי למה, עד שהתחלתי לעשות את זה. האם הצרכים שלנו נגמרים במשפחה, חברים ועבודה מספקת? לפי תפיסה פשטנית שכזאת, הרי שגם קריאה, כתיבה, ציור, או כל תחביב ועיסוק לשעות הפנאי שיש למישהו הוא בגדר “השלמת חסכים”. ואם כבר - האם קריאת בלוגים לא נופלת בקטגוריה הזאת?!
2 במרץ, 2007 בשעה 10:53
יש בלוגים שהם כמו יצירה קטנה ואז זה כמו לקרוא ספר, לראות סרט, שזה יותר כמו משהו שאנשים יוצרים,כמו תחביב.אבל חלק גדול ממה שקורה בעולם הזה זה מלא קשוקשים. אנשים מדברים בשביל להעביר את הזמן, אולקבל תשומת לב כמו שהאתון כתבה.
אם יש לך מפשחה תומכת וחברים, מה יש לך לשפוך את הלב שלך לאנשים זרים, שאף פעם לא פגשת ואתה לא באמת יודע מי הם. אולי אפשר לפגוש ככה חברים חדשים, אבל אם טוב לך עם מה שיש לך, מה אתה צריך לחפש?
אתה צודק שלקרוא בלוגים זה בידור כמו לראות טלוויזיה. אני לא הייתי רוצה לשקוע לתוך זה יותר עמוק.
2 במרץ, 2007 בשעה 11:14
אני קוראת את השיח הקטן שמתפתח ואני חייבת להגיד שבמחשבה שנייה יש משהו במה שלוסי כותבת.
אני מנסה לתאר לעצמי, למשל, מערכות יחסים שמתקיימות חיים שלמים רק בטלפון. או מין בטלפון…
אטמן, קראתי את מה שכתבת אצלך וזה מתקשר כאן לדיון, לא?
http://atman999.blogli.co.il/archives/21#comment-27
זה גם מתקשר אצלי ליחסי המשיכה-דחייה שיש לי עם הבלוג. באמת לפעמים נראה לי שאנשים (מי אינקלודד אוף קורס) מפטפטים את עצמם למוות. פטפוט סתמי ואין סופי…ובא לי לברוח רחוק.
שין- מה גרם לשינוי?
2 במרץ, 2007 בשעה 12:03
נכון, יש כאלה שמלהגים את עצמם לדעת, יש כאלה שכותבים “קשקושים” (כדברי לוסי), אבל הרי אפשר להגיד את זה גם על ה”חיים האמיתיים”. כמה פעמים מצאתן את עצמכן משתתפות בשיחה אינסופית על כלום או מקשיבות לדברי הבל ושטות של אנשים אחרים? במידה רבה כל בלוג הוא סיפור או יצירה - אולי מניפסטציה של המציאות - שמזקק פן כזה או אחר אצל הכותב. יש הרבה דברים משמימים והרבה קישקושים, אבל הקסם הוא למצוא בין בליל המילים את אלו שאתה מתחבר אליהן. שנוגעות בך, שמעניינות, שמשפיעות, שמעוררות מחשבה, שמשעשעות וכו’. גם אני אמביוולנטי לגבי “יחסיי” עם הבלוג ואני עדיין לא יודע לתת לעצמי תשובות מוחלטות בנושא. באופן כללי אני מאמין שתמיד בריא לאתגר את מה שאתה חושב ועושה, וכל שיח - “מציאותי” או מקוון - בהחלט תורם לזה.
2 במרץ, 2007 בשעה 1:05
2 במרץ, 2007 בשעה 3:14
אכן, אטמן.
ובתגובה ללוסי: אני לא חושבת שיש דבר כזה “מספיק” חברים. אני לא חושבת שאפשר להכיר “מספיק” אנשים. ולכן כל מדיה לעשות זאת, אנשיה ונפלאותיה - כבודה במקומה מונח.
אין לי שום טענה בנוגע לכמות או איכות החברים שלי, ואני ברת מזל במובן הזה כי יש לי כמה חברים טובים באמת - וכאלה קשה מאוד למצוא. אם חוג החברים שלי לא יגדל יותר לעולם, אני לא ארגיש שקופחתי במשהו, אבל אין בזה בכדי לגרום לי שלא להושיט יד לאנשים נוספים.
3 במרץ, 2007 בשעה 9:48
במקום תשובה:
4 במרץ, 2007 בשעה 3:48
[…] יש בלוגים שהם כמו יצירה קטנה ואז זה כמו לקרוא ספר, לראות סרט, שזה יותר כמו משהו שאנשים יוצרים,כמו תחביב. אבל חלק גדול ממה שקורה בעולם הזה זה מלא קשקושים. אנשים מדברים בשביל להעביר את הזמן, או לקבל תשומת לב כמו שהאתון כתבה. אם יש לך משפחה תומכת וחברים, מה יש לך לשפוך את הלב שלך לאנשים זרים, שאף פעם לא פגשת ואתה לא באמת יודע מי הם. אולי אפשר לפגוש ככה חברים חדשים, אבל אם טוב לך עם מה שיש לך, מה אתה צריך לחפש? […]
5 במרץ, 2007 בשעה 7:49
[…] וכפי שעשתה האתון, גם אני זורק שרביט לאוויר הרשת ומי שירצה לקחתו, יבורך. […]
11 במרץ, 2007 בשעה 12:38
כלכלן יקר, בחיי שאני מעריכה עד אין קץ, את התגובה כאן.
במקום תגובה:
התגשמות הסיוט: “לא הראני אלוהים”
לא הראני אלוהים בחלומות לילה
וקוסם לא ניחש לי
איפה ידבקני יומי האחרון
ומה דמות לקצי כי אדע…
ומי יודע אולי יתאכזר לי אלי -
ובעודני חי אמותה,
וצררו את נפשי בתכריכי נייר,
וקברוני בארון ספרים,
חולד הבית יגרור לילה עצמותי,
ועכבר מחור יכרסמני,
ועמדו אז רגלי על קברי אני,
ופי יגיד קדיש יתום אחרי.
***
הזמנה למבט: “הברכה”
…שפת אלים חרישית יש, לשון חשאים,
לא קול ולא הברה לה, אך גווני גוונים;
וקסמים לה ותמונות הוד וצבא חזיונות,
בלשון זו יתודע אל לבחירי רוחו,
ובה יהרהר שר העולם את הרהוריו,
ויוצר אמן יגלום בה הגיג לבבו
ומצא פתרון בה לחלום לא הגוי;
הלא היא לשון המראות, שמתגלה
בפס רקיע תכלת ובמרחביו,
בזוך עביבי כסף ובשחור גלמיהם,
ברטט קמת פז ובגאות ארז אדיר,
ברפרוף כנף צחורה של היונה
ובמוטות כנפי נשר,
ביפי גו איש ובזוהר מבט עין,
בזעף ים, במשובת גליו ובשחוקם,
בשפת ליל, בדמי כוכבים נופלים
וברעש אורים, נהמת ים שלהבות
של זריחות שמש ושקיעותיו -
בלשון זו, לשון הלשונות, גם הבּרֵכה
לי חדה את חידתה העולמית.
11 במרץ, 2007 בשעה 1:32
אתון יקרה! איזה כיף שחזרת
( חזרת ? )
11 במרץ, 2007 בשעה 1:50
איזה כף שכף שחזרתי …
כן, אתמול באמצע הלילה
11 במרץ, 2007 בשעה 4:18
חיבוק לחוזרת. ליבי שמח.
11 במרץ, 2007 בשעה 4:58
חיבוק לנמצא
12 במרץ, 2007 בשעה 8:38
אתון - רק עכשיו ראיתי את השאלה, אז מצטער שלא עניתי…
מה השתנה? כמו שאטמן כתב\ה - נקודת המבט משתנה ברגע
שנכנסים “פנימה”. זה נכון מבחינה סוציולוגית עבור הרבה סיטואציות שונות, לא?
12 במרץ, 2007 בשעה 9:24
שין - ממש ככה. אבל עדיין אני חושבת שיש משהו במה שלוסי כתבה…הוירטואליות, קצת כסוג של משחק בנדמה לי…
15 במרץ, 2007 בשעה 6:45
משום מה הפינג לא עבד, אז כאן התייחסות לפוסט
18 במרץ, 2007 בשעה 10:04
[…] לאחר שהבלוגוספרה עסקה בשאלה “למה לכתוב בלוג” (אטאלנטה, אטמן, אתון, טל, נתי, עידית, קלינמן, שין, שירה, שרון, ועוד הרבה מעולים אך מניין יספיק הפעם), שאלה שכמובן לא מיצינו ולא נראה לי שהייתה למישהו ציפייה כזאת, אני חש בצורך לנוע הלאה. לא כי אין טעם בשאלה – יש, והיא עשויה להוביל לגילוים מרחיקי לכת בנוגע ליצירת לשון ומבנה דעה, ובמישור אחר, לגבי החברה שלנו – אלא כי במקרה של רוב העונים, כתיבת בלוג היא עובדה, קודמת לסיבות והסברים ולא תלויה בהם. ישנו איזה שהוא רצון בסיסי שדוחף אותנו לכך. […]
3 באפריל, 2007 בשעה 9:18
[…] וברשת?! כמו ברשת: התברר לי במקרה שקיסקין מרטישקין ואני גדלנו באותה סביבה של בן-יהודה שטראסה, בתל אביב. לא תיארתי לעצמי שיום יבוא והיכרות שלי עם אורי, תביא את איה למרכז העניינים. מה כבר יש לכתוב בבלוג, שאלה בתחילה אמא של מתבגרים…מסתבר שיש - במיוחד כשהתגובות (המפרגנות!) הראשונות שמקבלת הבלוגרית, ספרנית ממוסד אקדמי ירושלמי, מגיעות גם מבלוגריות צעירות ממתבגריה שלה. מי יתעניין בפקעת צמר ומסרגות? בהחלט מתעניינים. מה עוד קורה ברשת? הבן פותח בלוג בעקבות האם, האם פותחת בלוג בעקבות הבת, אח ועוד אח, הבן פותח בלוג TV לאביו. (קרדיט: קראתי אצל כרמל). ומה לא? נו? זו לא משפחתובלוגיה?!. כדאי גם לקרוא אצל ד”ר יעקב הכט על ‘השומרוני הטוב’, ‘המשקיף’ ו- ‘הזר’ בארגון המתקוונן, מעורר מחשבה ומלמד. ולפעמים, זה קורה, ולא רק לאחד. יכול להיות שמדובר במשהו רציני, ונשאלות שאלות רבות: של מי? עבור מי?. ואפילו, יש כבר המנון לבלוגר שכותב בלוג שאיש לא קורא… אבל אני מעדיף לשאול אחרת: אולי גם זה מסימני האביב?! אז בינתיים, תבלו, ואל תשכחו לבער חמץ (במחשב… - פוסט של מרים שוואב).חג שמח! […]