אם הייתה לך הזדמנות אחת לתפוס
19 במרץ, 2007
Eminem - Lose Yourself
Look, if you had, one shot, or one opportunity
to seize everything you ever wanted… in one moment
Would you capture it, or just let it slip? Yo
His palms are sweaty, knees weak, arms are heavy
There’s vomit on his sweater already
Mom’s spaghetti, he’s nervous
But on the surface he looks calm and ready to drops bombs
but he keeps on forgetting what he wrote down
The whole crowd goes so loud
He opens his mouth but the words won’t come out
He’s choking, how?
Everybody’s jokin’ now
The clock’s run out, time’s up, over BLOW!
Snap back to reality
Oh there goes gravity
Oh there goes Rabbit, he choked, he’s so mad
But he won’t, give up that easy, no
He won’t have it
He knows his whole back’s to these ropes
It don’t matter, he’s dope, he knows that
But he’s broke, he’s so sad that he knows
When he goes back to this mobile home that’s when it’s
back to the lab again, yo
This whole rhapsody
He better go capture this moment and hope it don’t pass him
CHORUS
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
You only get one shot, do not miss your chance to blow
’cause opportunity comes once in a lifetime go
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
You only get one shot, do not miss your chance to blow
’cause opportunity comes once in a lifetime, yo
You better
Soul’s escapin’ through this hole that is gaping
This world is mine for the taking
Make me king, as we move toward a, new world order
A normal life is boring
But superstardom’s close to post mortem
It only grows harder, homie grows hotter
He blows us all over, these hoes is all on him
Coast to coast shows, he’s known as the Globetrotter
Lonely roads
God only knows he’s grown farther from home, he’s no father
He goes home and barely knows his own daughter
But hold ya nose ’cause here goes the cold water
These hoes don’t want him no mo’, he’s cold product
And they moved on to the next schmoe who flows
and he knows dove and sold nada
And so the soap opera is told and unfolds
I suppose it’s old partner, but the beat goes on
Da da dum da dum da da
Chorus
No more games, I’ma change what you call rage
Tear this muthafuckin’ roof off like two dogs caged
I was playin’ in the beginnin’, the mood all changed
I’ve been chewed up and spit out and booed off stage
But I kept rhymin’ and stepwritin’ the next cipher
Best believe somebody’s payin’ the pied piper
All the pain inside amplified by the
fact that I can’t get by with my nine to five
And I can’t provide the right type of
life for my family ’cause man
these Goddamn food stamps don’t buy diapers
And there’s no movie, there’s no Mekhi Phifer
This is my life and these times are so hard
And it’s gettin’ even harder tryin’ to feed and water my seed plus see disohnor
Caught up between bein’ a father and a pre-madonna
Baby momma drama, screamin’ on her
Too much for me to wanna stay in one spot
Another damn or not, has gotten me to the point I’m like a snail
I’ve got to formulate a plot
‘fore end up in jail or shot
Success is my only muthafuckin’ option, failure’s not
Mom I love you but this trailer’s got to go
I cannot grow old in Salem’s Lot
So here I go, it’s my shot
Feet fail me not
’cause maybe the only opportunity that I got
Chorus
You can do anything you set your mind to man
____________________________
Lose Yourself, אמינם - ילד מבוהל שהצליח לקחת איתו את הפחד- שר: אם היה לך סיכוי אחד, הזדמנות אחת לתפוס את כל מה שאי פעם חלמת עליו? האם היית מנצלת את הרגע? או נותנת לו לחמוק?
עמוק בתת מודע
הכל ידוע.
לאבד את עצמי.
זה כל מה שתמיד רציתי
והנה אני לא מצליחה
למצוא את עצמי.
רגע אחד
ואחר כך עוד רגע.
ושוב רגע
התיישבתי
לשתות כוס תה
ושכחתי לקום.
לרגע התמונה מתבהרת.
הפחד המסמם
שהצליח
לטשטש
הפך
יריב ברור
נזכרת בהרגשה הרעבה שהספקתי לשכוח
עכשיו
או אף פעם לא
שוב מבחן האומץ.
תני את כל מה שיש לך.
תאבדי את עצמך.
תתעוררי.
מאת אתון עיוורת
בנושאים: אלימות, מוזיקה שחורה, משמעת עצמית, הגשמה
19 במרץ, 2007 בשעה 9:39
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
שיר מדהים. יוצר אמיתי ! - חבל שקורט קוביין לא איתנו כדי לעשות לשיר הזה קאוור.
אבל אני חייב לציין - שיש תמיד יותר מהזדמנות אחת לתפוס - זה אף פעם לא הדבר הרומנטי הזה של “הכל או כלום - הרגע או לעולם לא”.
למרות שמי שלא יאזור אומץ - לא יזכה גם להזדמנות האחת הזו…
נשיקות
19 במרץ, 2007 בשעה 9:42
הערה טכנית: נירשמתי כבר פעמים להיות מנוי של הבלוג שלך ולא מגיעים אלי עדכונים - כדאי שתבדקי את זה…אני מתבאס שאני תמיד מגיע אחרון לפוסטים שלך
19 במרץ, 2007 בשעה 10:24
גם אני חשבתי כמוך ועדיין חושבת שיש יותר מהזדמנות אחת. מצד שני יש משהו “מסוכן” במחשבה המנחמת הזאת. כמו שכתבתי:
רגע אחד
ואחר כך עוד רגע.
ושוב רגע
התיישבתי
לשתות כוס תה
ושכחתי לקום.
בתקופה העכשווית שלי אני כל כך מזדהה עם השיר הזה ועם הסרט שלו “8 מייל”.
איך שהוא עומד שם מול הקהל ומפחד והמילים לא יוצאות לו מהפה.
כל הסיפור של אמינם מדהים בעיני. בור השופכין שממנו הוא יצא מנצח.
סיימ היר. פאק.
הפחד ומהו זה שנדרש לחצות אותו.
וגם לדעת שאני לא לבד במסע הזה. שאחרים עשו אותו וניצחו.
מצד שני אני יודעת שיש אנשים שממש לא יבינו על מה אני מדברת.
מכיר את זה נתי - התחושה של הלכתי לאיבוד והנה אני חוזרת. ואז עולה התמיהה העמוקה - איפה הייתי כל הזמן הזה?????
בעניין המנוי - סליחה על השאלה הלא מפותחת - איך בודקים את זה?
19 במרץ, 2007 בשעה 10:25
נתי, אני חושב שלפעמים זה דווקא כן ה”הכל או כלום”.
אולי לא בסדר גודל הוליוודי, אבל לפעמים מספיקה שניה אחת, פניה ימינה במקום שמאלה, “כן” במקום “לא” ולהיפך, כדי שדברים יראו אחרת.
כל החיים אחרת.
אבל אנחנו לא יכולים לדעת את זה כמובן.
אולי אם יש איזה רוחות של עבר\הווה\עתיד כמו שראיתי בסרט פעם, שמראים לך מה יכול היה להיות, היינו יכולים לדעת.
עד אז נסתפק במה שה.ג’י. וולס הגדיר כשאלה הנוראית ביותר שאדם יכול לשאול עצמו, “מה אם?”.
19 במרץ, 2007 בשעה 10:49
הי מוטי
“מה אם?” מסוג השאלות שכדאי ורצוי לא להתעסק איתן…
אני חושבת שקיימות כאלה נקודות קריטיות, במובן שאם לא פועלים בהן נכון, זה אומר עוד 40 שנה במדבר…
זה לא אומר שלא תהיה עוד הזדמנות. אבל הזמן קצר ויקר. “השיחה אודות המוות” רלבנטית לנקודה הזאת.
19 במרץ, 2007 בשעה 10:50
כל כך מכיר את זה…
כשאתה בא משם… ושנינו באים מאותו מקום אתון, הכל הרבה יותר מסובך - אני גם שואל את עצמי “איפה הייתי” - זה לא לטקסט כל כך קצר - אבל תחשבי על זה שהמסע של אנשים כמונו הוא מסע מורכב ומרתק.
כל המשפחות המאושרות דומות, לא ?
(לא שזה מי יודע מנחם - ולפעמים כל כך בא לי להיות מהמשפחות המשעממות האלו - אבל זה כבר לא תלוי בנו - זה קרה בעבר…
19 במרץ, 2007 בשעה 10:50
לגבי המנוי - אין לי מושג,
בטח מרג’ יודעת
19 במרץ, 2007 בשעה 10:52
יש לי תחושה שאנחנו רוקדים מסביב לאותו קצה קרחון כבר מספר חודשים, אבל לא מצליחים לראות את הכניסה. למרות שאנחנו לחוד, אנחנו עושים את זה ביחד, מכיוונים שונים, זה פה, זה ממש פה, בקרוב מאד אנחנו נתפוס את זה.
לגבי התגובה שלך אצלי, אני אנסה לענות על כך בסוף השבוע.
אבל מספיק לראות את ההתקשרות הזאת בינינו בשביל להבין את כוחה של אפקט המראה, כדי להבין כיצד אנחנו משתמשים בקיומם של דברים אחרים בשביל לראות את עצמנו.
19 במרץ, 2007 בשעה 11:09
עוז - אתה מצליח לעודד, תודה.
אתה השראה בשבילי, אני מודה על הקיום שלך ב”עולם” שלי.
תענה כשזה יתאים לך.
19 במרץ, 2007 בשעה 11:10
נתי - נראה לי שאת הכאב כבר עיכלנו. עכשיו נראה לי המשימה המתמשכת היא תיקון נזקים
20 במרץ, 2007 בשעה 6:46
“מה אם?” זו שאלה נוראית. אבל לדעתי היא נוראית רק אם היא פאסיבית. באיזשהו מקום, תמיד יהיה לנו חמוץ יותר שלא עשינו בחירה נועזת, מאשר אם לקחנו סיכון גדול מדי… או שאולי, זו רק אני…
זה כמו ב The Road Less Taken באיזשהו מובן, את לא חושבת?
20 במרץ, 2007 בשעה 7:48
הי מתוקוצוקו,
ראיתי לך. איזה ג’ינג’יה, חבלזיה. [תיכף תהרגיני - יען כי את מזדהה עם הבלונדות…] מסביר קצת מהטמפרמנט שיוצא דרך המילים, אה????
ולא רק הטמפרמנט, איזה ציטוטים איזה…
לא ממש הבנתי את השיר
הבנתי שהוא בוחר בזאת הפחות מתוירת ושהוא מבסוט מזה - דיד אי דיג איט?
מה אגיד לך לי ומרג’ היה שיח נשים שבו הגענו למסקנה שלא תמיד הכי קשה או הכי מאתגר הוא הכי טוב…
מצד שני את נוגעת בעניין החמוץ עד מאוד של פשרה, של לעשות פחות מהמקסימום, של ויתור - כן בנקודה הזאת - אצלי לפחות - עדיף מותי בטרם עת.
במחשבה שנייה - לא. מותי לא עדיף אף פעם
20 במרץ, 2007 בשעה 11:01
אכן, מותך לא עדיף אף פעם
יו דיג איט, אינדיד.
צודקות - אכן לא תמיד הכי קשה או מאתגר הוא הכי טוב. האמת שברגע זה, אני חושבת שהכי טוב זה מקלחת, ופוך.
ואני איתך לגבי לעשות פחות מהמקסימום, אין טעם מר מטעמה של החמצה נמנעת…
24 במרץ, 2007 בשעה 5:53
מההה…?
לא היה כאן פוסט אחר אתמול?
24 במרץ, 2007 בשעה 8:01
היה ונמחק.
היה לי לא נעים ממי שהגיב, אבל אני מאמינה שזה בסדר 
כשפתחתי את הבלוג הבטחתי לעצמי לא לכתוב על פוליטיקה. פוליטיקה במובן הג’יפה היום-יומית, ה”על-סדר היום”.
התפלק לי וזה ממש הציק לי. הרגיש לי לא מתאים לי כאן לבלוג. הפריע לי. הפריע, אז מחקתי
ואם זה לא בסדר - אז זה הרגע עבורי להתנצל - סליחה.
25 במרץ, 2007 בשעה 12:58
הבנתי.
גם אני חשבתי להגיב, כי הבנתי למה התכוונת.
אבל לא נורא.
25 במרץ, 2007 בשעה 1:05
את רואה עידית? -
העגלה נוסעת אין עצור/לא קפצת עליה היום חלפו יומיי
לא שיניתי את דעתי - אמנם יש עכשיו איזו תנופה כזו של חקירות וישנה תחושה שכולם ישלמו את הדין. אבל עדיין…
אני שמחה שהבנת למה התכוונתי.