מאטריקס אהובתי
7 בנובמבר, 2009
שוב רואה את מטריקס. מהתחלה. זה אף פעם לא ייגמר לי – הטרילוגיה הזאת. חוזרת לסצינה שבה מורפיאוס מציע לניאו לבחור בין הגלולות.
מורפיאוס: המטריקס היא בכל מקום, היא מקיפה אותנו מכל הצדדים. אפילו עכשיו בחדר הזה ממש. אתה יכול לראות אותה כשאתה מביט דרך החלון או כשאתה מדליק את הטלוויזיה שלך. אתה יכול לחוש אותה כשאתה הולך לעבודה, כשאתה הולך לכנסייה, כשאתה משלם את המיסים שלך. היא העולם שמכסה את עיניך כדי לסמא אותך מפני האמת.
ניאו: איזו אמת?
מורפיאוס (נרכן אל ניאו): שאתה עבד. כמו כולם נולדת לעבדות. נולדת בכלא שאינך יכול להריחו או לטעום אותו או לגעת בו. בית כלא…למחשבות שלך.
(מורפיאוס נאנח)
למרבה הצער אי אפשר לספר לאף אחד מה היא מטריקס. עלייך לראות אותה במו עיניך.
(מורפיאוס מוציא משהו מתוך קופסה ומחזיק את מה שהוציא בשני אגרופים קפוצים זה לזה).
מורפיאוס: זוהי ההזדמנות האחרונה שלך [האומנם יש הזדמנות אחרונה ? – א.ע] אחרי זה אין דרך חזרה [מי רוצה לחזור? – זה רק הפחד מדבר]. תיקח את הגלולה הכחולה הסיפור ייגמר [בעצם יימשך] תתעורר במיטה ותחשוב מה שתרצה לחשוב. תיקח את האדומה תישאר בארץ הפלאות ואראה לך עד איזה עומק מגיעה מחילת הארנב.
(כשניאו מגיש את היד אל הגלולה האדומה מורפיאוס עוצר אותו לרגע)
מורפיאוס: תזכור, אני מציע לך את האמת בלבד. לא יותר.
***
וגם ההבנה שמעולם לא עשיתי משהו שלא רציתי. היו רצונות שונים שביטאו אינטרסים שונים וברגע מסוים אחד הכריע. תם סיפור הקורבן שאיבד את הקול האותנטי. הכל אותנטי ושום דבר לא אותנטי כל עוד קיים השעבוד ומה שמכריע זה הפחדים.
***
ואז מגיע החלק הבא המעולה. כל הגודיז בסרט אחד.
קונג פו של המחשבה. ההומאז’ לברוס לי. וגם – אל תנסה להכות אותי, תכה אותי. לחזור לשם – עוד מטרה ששווה לחיות עבורה. אני מחפשת מורה וגם אחרי התאוששות מהתקופה המזוויעה שאני עוברת – לחזור לכושר עם או בלי הרגל הצולעת שלי שאחרי שנתיים מאז התאונה ההיא לא חזרה לתפקוד רגיל. אני עדיין לא יכולה לרוץ ולרקוד. זה מה שהולך להיות מספר אחד. לא מעניין אותי – שמתי את כל הסיפור הזה בהמתנה, מכל מיני סיבות, מוצדקות כולן. אבל מיציתי. את הסבל שלי בתור שלב הדודה-בטטה סיימתי, מיציתי בהצטיינות יתרה. קונג פו לקשישות זה מה שאני צריכה. כאלה שהורגות בהנפת תיק שבתוכו הן מחזיקות את הפודרה. יש למה לחכות.
***
ואת הפוסט הלוחמני הזה נסיים ב”התקווה”. תקשיבו ארלו מספר שם סיפור מעניין (בסוף הדקה השלישית).
מאת אתון עיוורת
בנושאים: נגמרו לי הקטגוריות
8 בנובמבר, 2009 בשעה 11:22
אני איתך. אני רוצה גם להיות אומנית קונגפו, בעיקר כמו הגיבורות של קיל ביל.
אני מאמינה בתיקון ובהזדמנויות נוספות. אין עיגול מושלם, רק סיפרלות.
8 בנובמבר, 2009 בשעה 7:10
את צדיקה אפיסקה. שולחת לך מייל.
8 בנובמבר, 2009 בשעה 7:19
הסצנה עם הגלולות היא הסצנה הכי משמעותית בסרט, תמיד חשבתי. בשנה שעברה היתה לי הזדמנות להראות את הסרט לתלמידים בני 14 (שבשבילם זה “סרט ישן” כמובן) ולהפתעתי ולשמחתי כמה מבריקים מהם הצליחו לענות נכונה על השאלה “מה הסצנה החשובה בסרט”!
8 בנובמבר, 2009 בשעה 9:31
בכל מקום מתקיימת הכימיה של האמת…
8 בנובמבר, 2009 בשעה 9:41
free my mind. Oki doke.
9 בנובמבר, 2009 בשעה 7:39
9 בנובמבר, 2009 בשעה 9:55
יש שם רגע (נדמה לי) שבו ניאו אומר לעצמו בפליאה ובחצי חיוך: “אה?! אני יודע קונג פו!”. ואם זה לא ככה אז ככה זה היה צריך להיות - מין קיצור דרך מבורך.
9 בנובמבר, 2009 בשעה 10:45
חודי מיי מן - :)))))) בדיוק ככה. בדיוק התחושה שלי. אני עוברת סבל פיזי לא פשוט עכשיו, שאני חושבת שדוחק אותי לתוך נקודה של חוסר סבלנות בעניין ה: נו מתי כבר? ונמאס לי מהכל - יאללה נו, שחרור עכשיו. את הרצון לדירה/ילד/מכונית גדולה החליף הרצון לשחרור. שום דבר חדש בתנועה הזו אל העתיד. שבעתיד יהיה משהו אחר שהוא שונה ממה שיש עכשיו (טוב יותר כמובן). ה- צ-י-פ-יי-ה.
נזכרתי בעניין הזה במה שטיוהר אמר:
“השאלה היא: כאן ועכשיו, ברגע הזה, האם אתם נושאים בקרבכם איזו ציפייה ולו העדינה ביותר? האם אתם ממתינים למשהו מסויים שיקרה? דבר כלשהו שימלא אתכם, יספק אתכם? ישאיר אתכם מפוקסים, סקרנים, מלאי עניין? הביטו פנימה. פשוט התבוננו וזהו את אותן ציפיות.
ציפיות אלו הן החומה שמפרידה בינכם לבין הרגע הנוכחי.
הכירו בציפיות, על מנת שתוכלו לנוח ב”זה” שכבר קיים, במקום לבקש את כל אותם דברים שזמנם טרם הגיע. כאשר אתם מפתחים עירנות מלאה כלפי אותן ציפיות חבויות – לא רק כאן בסצנג – כי אם בכל רגע בחייכם, פותחת עירנות זו בפנייכם את הדלת אל הרגע הנוכחי. הרגע הזה”. ציפייה שאחיה, התאום המחופש הוא הפחד (שהוא תמיד אבל תמיד עתידי). זה הצמד שמניע אותנו. התקע שמחבר אותנו אל השקע של המטריקס.
שדות - חושבת עלייך לא מעט. בשישבת קראתי כתבה התפרסמה בידיעות - ראיון עם מי שהיה החובש הראשון שהגיע למקום האסון בצאלים. היו שם כמה פרטים שתפסו לי את העין בלי קשר לראיון. הבחור שירה בטעות וגרם לתאונה - נהרג בתאונת פגע וברח, הקצין שהגיע עם החובש , מת ממחלה קשה. והחובש הזה - שנשאר פצוע נפשית שחי מתבודד בערד ומתאמן באינטנסיביות, איך לא באומניות לחימה. יש משהו באומנויות לחימה האלה - שהוא מזור לנפש, במיוחד לנפשות סוערות.
היה גם ראיון עם הבחור שכתב עכשיו את הספר “טיניטוס”, עמנואל פינטו: ” הגיבור שלי מרגיש שאנחנו עדיין מתים ממלחמת שלום הגליל ושנמשיך למות ממנה עד שהיא תעצר”.
וחשבתי - אתה רוצה לקרוא דברים כאלה? אני מוכנה לגזור ולשלוח לאן שתגיד. וגם כל זה על רקע הפגנות נכי צהל, שנתקעתי בפקקים האיומים שנהיו מהן.
ובעניין הכימיה של האמת. אני דווקא מרגישה את הכימיה של השקר בכל מקום.
תומר- לא נגשתי לזה מהתחושה של “הסצנה הכי משמעותית”, אלא ממקום שמתענג על התלבושת שהלבישו את הנושא. הטרילוגיה רצופה בפנינים. גם במה שקדם לסצינה הזו ולאופן שבו זה מתחבר להצעה של מורפיאוס (אראה לך לאיזה עומק מגיעה מחילת הארנב). ניאו, שכמו אליס (נורא לקרוא לה עליזה, לא?) רץ אחרי הארנב הלבן, ונופל אל המחילה, ההומאז’ לאליס שאחרי שהיא נפלה אל תוך המחילה שואלת את עצמה: ” האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!”
אפי - הנה זה מגיע.
9 בנובמבר, 2009 בשעה 11:00
יואב -
נכון שכשהיינו ילדים, בדיוק ככה פינטזנו? אם זה היה ככה, היינו מתים משעמום תוך דקה ורבע. תאר לעצמך. כולם ברוס לי. ואיך מפתחים משהו חדש, אם מה שקיבלתי, זאת תוכנה שהריצו לי בתוך המוח ואני פסיבית הפנמתי? איך היה נוצר הברוס לי הבא? בוא נפתח את הרעיון הזה. כל שפה שאני רוצה, שליטה מלאה בהשקעות בבורסה, בשוק ההון, בתורת היחסות של איינשטיין, כל זה בדקה ורבע. עזוב זה. הייתי מריצה את התוכנה של קייטי ביירון, של בודהה, של ישו, הארי מצפת.יש משהו נכון ברעיון - במובן שבאיזה אופן אינטואיטיבי אני מבינה שאני כל אלה וגם היטלר, אם אתה יורד לסוף דעתי, שאין לה סוף וגם לא התחלה.
9 בנובמבר, 2009 בשעה 1:34
לא, ממש לא צריך את גזרי הלינקים האלה.
זו תעשייה (לצערי) שאני מנסה להתחמק ממנה.
בינתיים, כמו שאת כותבת, יש שקר, אך הוא הרי אבן יסוד, לאותם מחפשי אבן הפילוסופים.
9 בנובמבר, 2009 בשעה 2:12
שדות - התקשורת, זאת התעשייה שאתה מדבר עליה? במובן של תעשיית הדם הדמעות והזרע?
השקר הוא הבלוף שאנחנו מתחזקים, כל אחד לעצמו וכולנו יחד. זה הבלוף שעליו חונכנו והוא מתחיל מזה שאמא ו/או אבא מלמדים אותך שזה עץ וזה שמיים וזה חול. האם הוא אבן יסוד למחפשים? לי זה נראה כמו בית כלא. או בגרסא של המטריקס (עוד פנינה תומר) כשמורפיאוס מסביר לניאו שאנחנו הבטריה של המכונה.
מצד שני זאת חוקיות שיוצרת ואנחנו היוצרים במסגרת אותה החוקיות - אולי במובן הזה זאת אבן יסוד? זהו בלוף שהוא בו זמנית גם אמת. לזה התכוונת?
9 בנובמבר, 2009 בשעה 6:15
כן, בדיוק כך. זה המלכוד וההתחמקות שבאמת.
האי אפשריות של קיומה.
עיקרון הודאות שבשקר ואי הודאות שבאמת.
משהו כזה…
9 בנובמבר, 2009 בשעה 7:00
שדות, הצלחת לגרום לי לצחוק וזה הרבה בשבילי עכשיו.
10 בנובמבר, 2009 בשעה 11:27
יורד, יורד, אבל לא מסכים.
לא מדובר בהורדת/הרצת תוכנת ישו. מדובר רק ביכולות. Skills. וגם אם כל אלו היו ניתנות להרצה, לא הייתי מריץ את כולן. לא הייתי הופך לרואה חשבון מדופלם או לעורך דין סוף הדרך למשל. הייתי בוחר כמה דברים שתמיד חלמתי לעשות ולדעת, כאלה שלא יעזור כלום - לא אספיק כבר ללמוד.
10 בנובמבר, 2009 בשעה 1:15
אתה מעלה נקודה מעניינת: האם יש דבר כזה רק “יכולות” Skills? בהתייחס לאומנויות לחימה למשל, אני בוודאות יכולה להגיד לך שאין דבר כזה רק “כישורים”. 15 שנה אתה לומד לבעוט בעיטה אחת - שזאת טכניקה, אבל זה לעולם לא רק טכניקה, כי לדעת מתי להרפות ואיך לשחרר ואיך למקד את הבעיטה - זה סיפור כל כך מורכב. האופן שבו האגן שממנו בעצם יוצאת הבעיטה (אם היא בעיטה נכונה) משוחרר ואיך הוא נע- תמיד קשור עד כמה אני יודע להרפות, להרפות במובן של לא לרצות להשיג תוצאה, לא לפחד, איך אני חש את היריב, כל אלו הן יכולות מנטליות לא בסיסיות.
האם לימוד שפה זה רק Skills? ללמוד לרכב על אופניים זה רק Skills ? - ספר את זה לחברה שלי שהייתה צריכה להתגבר על חרדה גדולה בעניין הזה.
אני חושבת שההפרדות האלה בין כישורים למה שהוא לא כישורים, הן לא באמת מחזיקות מים. הכל קשור. להבנתי לימוד של כל דבר - דורש את כל המערך הפסיכולוגי-נפשי-פיזי. אין קיצורי דרך. ו”הרכישה” של הskills היא תמיד רכישה של דברים נוספים על הדרך, כל מה שהיה מעורב בדרך להשיג את ה”כישורים”.
ואם כבר - אז סקרנות: מה היית רוצה “להוריד”
ישר למוח ?
11 בנובמבר, 2009 בשעה 9:56
זה דווקא מתאים למה שאמרתי. סקילז הם חלק ממי שאתה. או נכון יותר, ממי שתוכל להיות. בגלל זה לא מורידים תוכנת ישו. בגלל זה לא כולם יורידו את פקודת המס. או קונג פו.
ואני?
קצת בנאלי, אולי בהתחשב בזה שקיאנו ריבס הקדים אותי, אבל הייתי שמח להוריד משהו שתמיד נראה לי צעד וחצי אקסטרימי מדי מהיכן שאני נמצא:
אומנות לחימה או קייט סרפינג, למשל. את יוליסס כבר אקרא לבד. או לא.
11 בנובמבר, 2009 בשעה 10:59
יואב- לך להתאמן! בחיי שאף פעם לא מאוחר. אתה איש צעיר. הכרתי אנשים שהתחילו בגילאים שלך. אתה יכול להתחיל מטאי צ’י ומזה להתגלגל - אם יש לך חשש.
אל תתעצל - אם זה משהו שמדגדג לך - אל תוותר, זה יעשה לך נפלא, ברמת היום יום. אמנות לחימה זה דבר מופלא, מופלא, מופלא. כמעט כולן בלי יוצא מהכלל. אני יכולה להגיד לך מה לא לטעמי בגילך (שלא יהרגו אותי כאן) - לא טה-קוואנדו (יחסית חדש, הנפות הרגליים הגבוהות הורסות את הגב - באחריות וגם בדרך כלל קל לאבד יציבות ). שום דבר שהוא פול- קונטאקט ( מגע מלא שזה אומר קרבות שמותר להיכנס, לצאת בפציעות זה ממש לא שווה כלום וזאת לא המטרה לפנינו) - צריך לבחון מה. בכל מקרה מה שתלך לעשות תקפיד לפחות בהתחלה לא לבעוט גבוה. זה דופק את הגב, ולהיות זהיר, קשוב לגוף, לשמור על עצמך מפגיעות ופציעות הכל במתינות.
יוליסס מאידך - נראה לי בלתי אפשרי
12 בנובמבר, 2009 בשעה 12:16
אתון, קודם כל בריאות החלמה, והתאוששות מהירה.
כנראה שכל אחד רואה את המטריקס אחרת. אני רואה מטריקס פוליטי, שבו כוחות תמירים (בעלי הון, קבלני קולות, איילי תקשורת, ממשלות נעלמות ועוד…), מנהלים את חיי, ואני לא הייתי מודע לכך, עד שהתעוררתי.
השאלה היא האם ציון, תשחרר את בניה ואת כל שאר המחוברים למטריקס.
בניגוד למשל הנוצרי שמסופר במטריקס, אני אינני רואה את הפתרון באיזה “ישו” שיקריב את עצמו למען הככלל, כפי שניאו עושה בסרט השלישי.
אני חושב שזה משהו שצריך לבוא ולחלחל מכולנו. ההכרה הזאת במטריקס ובזה שהוא נועל אותנו, ובהבנה כיצד מתחמקים מהמטריקס, וכיצד הופכים לבני חורין…
ואם כבר מדברים על ישו. זה נראה לי קטע נרקיסיסטי למדי, שכול העולם מסתכל על אדם אחד כגואל. במיוחד אם הוא הולך מכות עם הרע ביותר (האנטי-קרייסט סמית’). יש כאן האלהת היחיד. סגידה לאלילים.
מדוע שלא נאהב את עצמנו, את חברינו, את שותפינו. מדוע אחד?
גם הנביאים מדברים על משיח אחד - “משיח צדקנו”. אבל חלק מהרבנים היום, תיקנו שהכוונה לדור, לתקופה, לרוח הישראלית, ולא לאדם בודד. הלוואי…
12 בנובמבר, 2009 בשעה 10:49
גם את זה הם אומרים שם במטריקס ובמובן הזה אני מסכימה איתם, האדם היחיד שאתה יכול להציל - זה אתה. והמסע של ניו - הוא אלגוריה למסע שכל אחד מאיתנו אמור לעשות. המציל נפש אחת מציל עולם ומלואו. זה לא דימוי. סמית הוא ניו וניו הוא סמית - הנביאה אומרת את זה לניו - שסמית זה הוא ובסצינה שבה הוא מנצח את סמית, הרגע הלפני אחרון, זה הרגע שבו הוא הופך גם מבחינת הצורה להיות סמית ואז כשהוא סמית, האור המשמיד את הרע מקרין את עצמו ממנו. אני באמת לא סתם מאוהבת בטרילוגיה הזו. ולא מספיק זה, אז שיר הסיום שמופיע מיד אחרי הסצנה העוצמיתית הזו - הוא שיר של “מזל טוב, מזל טוב” בעברית - האירוניה שמכניסה הכל לפרופורציות.
התמודדות היא תמיד התמודדות אישית - והיא היחידה לטעמי שיכולה להביא גאולה. האויב הכי גרוע שלי זאת אני. אין לי אויב אחר.
נראה אותך אוהב את עצמך. כשתאהב, באמת תאהב את עצמך - תביא הרבה אור לעולם.
היה לי דיונים עם פעילים שהם לטעמי התגשמות הדבר שאני מדברת עליו. פועלים למען החזון הטוב ובעצמם אגריסבים, אלימים ועם סבלנות ששואפת לאפס לכל מי שלא מסכים איתם.
התייסחתי לדברים האלה כאן וכאן.
מצד שני - האם זה אומר שאין מקום לתרום ולעשות למען הכלל? לא. האם הפעולה למען הכלל בהכרח סותרת את המסע של היחיד? - לא. אבל זה צריך להעשות באופן מאוד מסוים. לא סתם אני ואתה מחזיקים מגנדי. הוא מודל כזה. מודל של פעולה שאין בה אלימות.
מצד שני גם במטריקס, ניו הוא ממש לא לבד - כשהמכונות תוקפות את ציון - אנשים מקריבים את חייהם במלחמה מולם. יש שם קלוזאפים שלא היו מביישים שום סרט מלחמה פטריוטי. קפטן מיפונה שלטעמי נקרא על שמו של הלוחם הגדול הזה, הוא סמל של לוחם נועז שמקריב את עצמו למען הכלל, החייל האולטימטיבי - והסצינות שם אלימות מתמיד. הם נלחמים ולא מחכים לניו. אם הם לא היו נלחמים ציון הייתה נופלת. זאת אומרת גם פצפיזם ואי אלימות - כאיזה עיקרון פצפיסטי הכרחי - הוא לא התשובה. כי כשהרשע תוקף אותך ומאיים על הקיום שלך, אתה לא תשב למדיטציה, אתה תלחם. האומץ שנדרש למלחמה - יש לו ערך עצום.
13 בנובמבר, 2009 בשעה 12:03
הי אתון,
גם אני אוהב את הטרילוגיה. ראיתי אותה כמה עשרות פעמים כבר. אבל יש לי ביקורת על מופע הסיום. אני לא רואה שניאו עושה את האחרים יותר טובים. הוא נע בתוך מסע פנימי, לגילוי עצמו והעולם, ואין לו השפעה על אחרים, מעבר לאמונה שבכוח האהבה ניתן לנצח הכל (שוב תפיסה נוצרית קלאסית). התנוחה שבה הוא מת בסוף, מזכירה בצורה מחשידה את תנוחת המוות של ישו (ואגב, גם ב-300, ליאונידס מת כשידיו פרושות לצדדים, ויוצרות תמונת צלוב).
יש לי ביקורת על תהליך התיקון של הנצרות. ישו מת, כאשר הוא כביכול מכפר על מעשי בני האדם. אבל הנצרות מפספסת לדעתי, את התהליך האמיתי של התיקון. התיקון מגיע כאשר אנו כאנשים עושים תהליך תיקון פנימי מסויים, ולא מישהו אחר עושה את התיקון עבורינו. התיקון האמיתי, אינו תיקון אינסטנט של מלחמת גוג ומגוג, שבה הרעים מתים והטובים שורדים (המלחמה הסופית בין ניאו לסמית’), או “ואהבת לרעך כמוך” (האהבה שהמנהדס טוען כי יש בניאו לשאר הברואים).
היהדות מכירה בכך שאין טובים ורעים. יש רק אנשים יותר מתוקנים ופחות מתוקנים. תהליך התיקון שהיהדות מבקשת מן האדם להעביר את עצמו, הוא תהליך ארוך וממושך, שדורש משאבים נפשיים אישיים גדולים. הוא דומה מאד בשיטתו לקואצ’ינג, אך יש לו מאפינים חברתיים מובהקים. הוא, אינו תהליך לשיפור פנימי, לטובת האדם עצמו, אלא יש לו מטרה חברתית.
מהתכונות שמדברים עליהם ביהדות, הבולטות לדעתי הן התכונות הבאות:
ענווה
אי-כעס
צדק הוגן - להחזיר גם טובה וגם רעה, כשצריך.
חסד
רחמים ורצון לתקן, במידה (כשיש מולך מישהו חמדן ושלטן, הצב לו גבולות ברורים)
שליטה עצמית וסבלנות
מחשבה על הזולת
אהבה הוגנת (יש כאלו שצריך גם להילחם בהם ולהרוג אותם במקרה הצורך)
שאיפה הגיונית לאמת (כלומר, ההבנה שלעולם לא נדע את הדבר כשלעצמו, אך נפתח כלים לאתר חוקים כמה שיותר מבוססים).
אלו תכונות, שמוכוונות ליצירת חברת צדק, חסד ואמת. כאשר אדם מתקן את עצמו למצב הזה, הוא משפיע רבות על החברה סביבו. אם הוא שואף אמת, הוא גם ימצא דרך ליצורמצב יותר מתוקן עבור רבים.
אני לא חושב שאנו כחברה יהודית או ישראלית הפנמנו את זה. אבל הבעיה היא לדעתי במתודה הרבנית והישראלית, ולא בתיקון עצמו. מי שמתקן את עצמו בצורה הנ”ל, אכן הופך מנסיוני לאיש מתוקן, המתקן את סביבתו.
אבל אולי את מוצאת שיש דרך אחרת לתקן את הסביבה?
האם תוכלי להסביר לי על התיקון שבו את מאמינה, וכיצד אם בכלל הוא אמור להשפיע על הסביבה?
ואולי, לבני האדם להבנתך, אין כוח לשנות את הסביבה. בקושי יש להם כוח לשנות את עצמם?
14 בנובמבר, 2009 בשעה 9:51
ירון, נראה שאני לא אהיה זמינה כמה ימים. נמשיך את השיחה כשאחזור
15 בנובמבר, 2009 בשעה 12:30
להת’
18 בנובמבר, 2009 בשעה 11:59
התיקון שאני מדברת עליו והתיקון שהיהדות מדברת עליו, קטונתי אמנם בעניין היהדות כי אני יודעת לא הרבה, אבל נראה לי שזה אותו התיקון. תיקון המידות שקשור להתפתחות רוחנית ותיקון כזה הוא כמובן אף פעם לא אינדבידואלי כי כשאתה משתנה אתה תמיד משפיע על הסביבה, לא צריך להיות גאון רוחני כדי להבין את זה. אם היית אדם שכועס בקלות ואתה לומד להשתלט על הכעס, אז המשפחה שלך ובעיקר הילדים שלך מרוויחים מזה ובמקום ללמוד ממך את הכעסנות הם לומדים שליטה וזה הדבר שיעבור לדור הבא וכו’ וכו’.
יש לי דיונים לא פשוטים עם חבר חרדי, למדן רציני - שכמוך טוען, שהיהדות טוענת שכל עוד שאתה מגולם בבשר, לא תוכל לדעת את אלוהים, נקרא לזה ככה, או במילים שלך “לעולם לא נדע את הדבר כשלעצמו”. כנראה שזאת התפיסה של היהדות וככזו בעיני היא מאכזבת. היא מאכזבת כי היא מפרידה בין האלוהי לאנושי. וכל הפרדה היא גלות.
אני קוראת מקובלים וספרות חסידית (קוראת מעט) ורואה שהם הגיעו רחוק מאוד ועמוק מאוד. יש לזה הרבה שמות והפניות: ביטול עצמי, דעת הכתר, ראית המהות שבמציאות וראית המציאות שבמהות, האחד שהוא ריבוי והריבוי שהוא אחד, דבקות בשלמות. בפירוש נאמר ש”אין אתר פנוי ממנו” אם כך - איך לא תדע את הדבר כשלעצמו כשאתה הדבר הזה?
אני תוהה האם הקביעה הזאת שניתן לגלות את האור האלוהי אבל לעולם לא להגיע להשגת הפנימיות שלו - האם היא באמת גם דעתם של הגדולים, אלו שעשו את הדרך. ואיך אפשר להתחבר אל האור מבלי להיות האור - ועוד כל מיני תהיות - שאני לא חושבת שאני ואתה יכולים לפתור אותן כאן. אם כי הדיון מעניין.
בעניין ניאו - יפה בעיני הניתוח שלך והאופן שבו הנצרות מתבטאת בטרילוגיה - לא ראיתי את זה. נכון, תנוחת המוות של ניאו באמת מזכירה את הנוצרי.
הרעיון של ישו כמכפר החטאים שמת כדי לכפר על החטאים שלנו, כמו כל רעיון אפשר לנסות להבין אותו כמשהו שיש לו ערך ואפשר גם להתייחס אליו באופן המעוות והשטחי שהרעיון הזה התגלגל - כפי שאכן קורה בדתות. כל הרעיון של “החטא” הוא לטעמי עיוות.
אבל אם על היהדות אני יודעת משהו, על הנצרות אני יודעת עוד פחות. בעיקר אני יודעת מהמפגש שהיה לי עם הקתוליות - דרך המפגש עם הפולנים, קיבלתי רושם על עיוות נוראי. גם בנצרות כמו ביהדות יש גרעין של רוחניות בעלת ערך. מה שבני אדם עשו עם זה (הממסד הדתי והפרשנות שלו) - זה כבר אופרה אחרת.
מה שקרה וקורה בנצרות לא פחות נוראי ממה שמתרחש אצלנו ובזה אני מאוד מתחברת לביקורת שלך על המתודה הרבנית והישראלית. תומר כותב על זה לא מעט ועושה את זה טוב.
העובדה שחרדים מבלים את השבת באלימות, בלגרום נזקים בגוף ובנפש לאחרים ( סיפור אינטל) - אין בה שום דבר רוחני נאור. זאת חשכה של שנאה אלימות ובערות רוחנית שנוגדת כל ציווי מוסרי בסיסי.